אוזון ישראל לאיכות הסביבה בע"מ נ' תאגיד איסוף מיכלי משקה בע"מ

החלטה

בפני בקשה מטעם הנתבע, (להלן:"המבקש") לחייב התובעת (להלן:"המשיבה") בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו , בסכום שלא יפחת מ- 200,000 ₪ , בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 (להלן:"חוק החברות").

תמצית טענות המבקש:

המשיבה הינה חברה בעירבון מוגבל, אשר חדלה לפעול בתחילת שנת 2004 ונעדרת יכולת כללית וכלל אינה פעילה; וכל שכן סיכויי תביעתה קלושים.

עיון בכתב התביעה מלמד כי רובן המכריע של טענות המשיבה כנגד התאגיד נוגעות לאירועים שהתרחשו בשנת 2001-2003 טענות אשר התיישנו, והמשיבה כבר הביאה אותן בפני כמה ערכאות.

המשיבה מודה בכתב תביעתה כי מצבה הכלכלי בכי רע, וכי חדלה לפעול עוד בפברואר 2004 ואף כי לא נותרו בידיה נכסים כלשהם, כך שברור כי לא יהיו בידה האמצעים לשלם את הוצאות המשפט ככל שיפסקו. (סעיפים 75,36,35 לכתב התביעה) וכן חו"ד שצורפה כנספח לד' לכתב התביעה.

עוד טוען המבקש, כי עפ"י הדוחות אותם צירפה המשיבה לכתב התביעה, מדובר בחברה הפסדית מתחילת דרכה אשר מכרה את נכסיה לפני שנים רבות.

בנוסף לכך, עיון במרשם החברות העלה כי כלל נכסי התובעת משועבדים לבנק לאומי לישראל, והחל משנת 2004 חדלה התובעת לשלם את האגרה השנתית לרשם החברות, כך שנצבר חוב קרוב ל- 10,000 ₪ .

לפיכך,המשיבה הינה חברה ריקה מכל תוכן אשר אין לה את המשאבים הכלכליים הנדרשים לצורך ניהול הליך זה וככל שתביעה תידחה לא תהיה לה האפשרות להשיב לתאגיד את הוצאותיו. לאור האמור, ביהמ"ש מתבקש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות התאגיד.

תמצית טענות המשיבה:

המשיבה מודה כי היא איננה חברה פעילה; אך יחד עם זאת מדגישה כי הזכות לפנות לערכאות משפטיות הינה זכות חוקתית מן המעלה הראשונה.

המשיבה מפנה לפסקי דין בנושא זה; רע"א 544/89 אויקל נ' נילי פד"י מד(1) 647. וכן את פס"ד רע"א 377/87 חליל נ' וויבהאו, פד"י מא (4) 522.

זאת ועוד; המשיבה טוענת, כי סיכויי התביעה הינם טובים, שכן המבקשת הפרה ברגל גסה דינים רבים מתחום ההגבלים העסקיים (המפורטים בכתב התביעה) וכתוצאה ממעשי ו/או מחדלי המבקשת נגרם למשיבה נזק רב והיא נאלצה להפסיק את פעילותה העסקית.

לפיכך, התביעה ראויה לדיון ענייני ולא יהיה צודק ו/או ראוי לחסום בפניה את שערי בית המשפט.

המשיבה מסכימה לצורכי פשרה בלבד להפקדת ערובה בסך של 15,000 ₪ שהינו סביר לטענתה, מאחר ועם הגשת תגובתה זו הגישה המשיבה בקשה להקטנת סכום התביעה לסך של 50,000 ₪, וזאת מטעמי אגרה והפקדת ערובה.

בתשובה לתגובה מוסיף המבקש וטוען כי: תגובתה של המשיבה הינה לקונית וחסרת כל תשתית עובדתית או משפטית ואין בה דבר אשר עשוי לסייע לה בהדיפת טענותיו המוצדקות של התאגיד. המשיבה מודה כי היא חברה לא פעילה הנעדרת יכולת כלכלית וברור כי לא יהיה באפשרותה לשאת בהוצאות התאגיד. בנוסף המשיבה מודה כי יש מקום לחייבה בהפקדת ערובה וכל תגובתה מתמצית בניסיון להתמודד עם גובה סכום הערובה שיוטל עליה. משכך, ביהמ"ש מתבקש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות התאגיד.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:

סעיף 353 א' לחוק החברות, תשנ"ט- 1999 קובע:

" הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ראשי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

סעיף זה למעשה יוצר סמכות מקבילה לבית המשפט, להורות על חיוב תובע בהפקדת ערובה על פי תקנה 519 לתקסד"א.